פסק-דין בתיק ע"פ 48448-02-11

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט מ. מסארווה) בת"פ 1185/06, לפיו הורשע המערער בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 335+334(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער נגזרו 6 חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח.

הערעור מופנה כלפי ההרשעה ולחילופין כלפי גזר הדין.

2.         המערער הינו עורך דין, בעל משרד עורכי דין יחד עם אחיו בבנימינה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 22.2.05 הגיע למשרדו של המערער המתלונן, אותו ייצג המערער בהליך מול משרד הבטחון, ובין השניים פרץ ויכוח. במהלך הויכוח נטל המערער סכין (שאורך להבה כ- 17 ס"מ) שהיתה במשרדו, וכאשר ניסה להדוף את המתלונן אל מחוץ למשרדו, דקר את המתלונן בצווארו, אוזנו וידו באמצעות הסכין. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלונן חתכים והוא נזקק לטיפול רפואי בבית חולים.

3.         המערער כפר בכל עובדות כתב האישום, ולאחר שמיעת הראיות הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו.

4.         בסיכומים, עיקר טענת המערער היתה כי עומדות לו ההגנות של הגנה עצמית וטעות במצב דברים. לטענתו, מהראיות עלה כי המערער חש איום ממשי, מיידי ומוחשי מצד המתלונן, כלפיו וכלפי אחיו וכל רצונו ומעשיו נעשו כדי להסיר אותו איום. הסנגור ביקש בסיכומיו להעדיף את גרסת המערער ועדי ההגנה על פני עדותו הבלתי אמינה של המערער וטען גם להעדר יסוד נפשי מצד המערער, המצדיק זיכויו, ולו מחמת הספק.

5.         בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא בהרחבה  את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי מבחינתן ניתן לקבוע כי התקיימו כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום "שהרי אין מחלוקת כי הנאשם גרם לפציעתו של המתלונן תוך כדי שימוש בסכין".

בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה הסכין הוחזקה במשרדו "כסכו"ם לסעוד באמצעותה את ארוחותיו במשרד", וקבע כדלקמן:

"משקבעתי כי אין לקבל את גרסתו של הנאשם שהסכין נמצאת במשרד כסכו"ם לסעודות, אלא כדי לקדם פני כל סכנה, וכי במהלך האירוע הוא תקף את המתלונן כי הוא חש מאויים, ובדברי הנאשם כי המתלונן תקף אותו ועל כן הוא תקף את המתלונן בסכין וגרם לפציעתו, קביעה השוללת את הבסיס לטענתו כי הוא לא התכוון להשתמש בסכין כנגד המתלונן, אלא שבמהלך הדיפתו התחלקה הסכין ופגעה בידו, בצווארו ובאוזנו של המתלונן, יש לבחון האם עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בחוק העונשין בסעיף 34י' - זכות ההגנה העצמית".

6.         בית משפט קמא קבע כי המערער לא הותקף פיזית ולא עמד בפני סכנה מוחשית. המערער הדף את המתלונן ממשרדו, שכשהוא אוחז בסכין. מחוץ לחדרו התגייס גם אחיו לעזרתו, דבר שהפחית ואולי אף נטרל את המתלונן, שנדחף עד הכניסה הראשית של המשרד, דבר שלא הצדיק שימוש בסכין.

7.         בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה נטל את הסכין משולחנו על מנת למנוע מצב בו המתלונן ייקח אתה סכין, וקבע כי אפילו כך היו פני הדברים - עמדו בפני המערער דרכים שונות למנוע שימוש בסכין, ולבטח לא היה מקום לעשות בה שימוש עת נכנס אחיו במטרה להפריד ביניהם ולסייע להדיפתו של המתלונן אל מחוץ למשרד.

8.         בית משפט קמא קבע כי:

" האמת היא שהנאשם נטל הסכין ממקום המצאה על מנת לאיים על המתלונן ולסייע בהוצאתו מהמשרד ובשלב מסויים ושלא לצורך, עלתה בו חמתו עקב התנהגות המתלונן ופגע בו ופצעו ובכך גרם לפציעתו החמורה בכף ידו, באוזנו ובצווארו של המתלונן, פגיעה שרק בנס לא הובילה לתוצאות חמורות יותר.

מן הנאשם , עו"ד במקצועו, ובהיותו במשרדו ושלא לבד, נדרש איפוק ושליטה מעבר למה שהפגין במהלך האירוע ובעיקר כלפי לקוחו במשרד".

9.         בשים לב לכל האמור קבע בית משפט קמא כי לנאשם לא עמדה זכות ההגנה העצמית וטענת הטעות במצב הדברים וכי בהתנהגותו עבר המערער את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, והוא הורשע בה.

10.        בהודעת הערעור טען ב"כ המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר העדיף את גרסתו של המתלונן על פני זו של המערער. ב"כ המערער טען כי גרסתו של המתלונן הינה שילוב "בין הזיות ונטייה ברורה לרמייה פתולוגית, בה הוא לוקה", כי המתלונן שיקר בעדותו וכי טעה בית משפט קמא כאשר " נפל היישר לתוך "הפח-ייקוש" שטמן לו המתלונן, באמצעות שקריו הבוטים וההזויים". 

11.        ב"כ המערער טען כי די באלה כדי לשמוט את הקרקע מתחת להרשעתו של המערער, שהרי מדובר בשקרים מוכחים בנקודה מהותית. ב"כ המערער טען כי היה מקום להעדיף את גרסתו של המערער, כפי שנמסרה כבר בהודעתו במשטרה, ולפיה החתכים שנגרמו למתלונן נגרמו שלא בכוונה ומבלי משים, כאשר המערער נתון במאבק עם המתלונן, על מנת להדוף אותו מן המשרד. ב"כ המערער טען כי לא היה מקום לקבל את גרסתו השקרית של המתלונן באשר להתרחשות והדקירה.

ב"כ המערער הוסיף וטען כי מעדות המערער עולה כי בתחילה המערער לא עשה כל שימוש בסכין ורק בשלב הסופי של המאבק, השתמש בחוסר תשומת לב גם ביד שאחזה בסכין ומחוסר תשומת לב של הרף עין הסכין פגעה במתלונן, היינו לכל היותר ניתן לייחס למערער רשלנות ולכן אין די בכך כדי להביא להרשעתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

12.        בטיעוניו בפנינו חזר ב"כ המערער וטען כי גרסתו של המתלונן הופרכה לחלוטין בעוד שזו של המערער הוכחה, תוך שהיא נתמכת בראיות אובייקטיביות, שמפריכות לחלוטין את גרסת המערער. ב"כ המערער טען כי המתלונן לא נדקר אלא נחתך, דבר המוכח גם מהתמונות של המתלונן. ב"כ המערער הוסיף וטען כי עצם נטילת הסכין היוותה אקט של הגנה עצמית, כאשר החתכים נגרמו למתלונן ברשלנות ולא בכוונה. ב"כ המערער הפנה לגרסת המתלונן, שאינה מתקבלת על הדעת (כמו העובדה שהמתלונן טען כי המערער שלף את הסכין ממגירה בעוד שכזו אינה קיימת). ב"כ המערער הפנה לע"פ 9809/08 וטען כי נקבע שם כי יש לזכות את המערער מאחר וגרסתו של המתלונן לוקה בסתירות וטען כי יש להחיל קביעה שכזו גם בעניינו של המערער.

13.        ב"כ המערער אישר כי הגרסה לפיה המערער פעל ברשלנות (גרסה שהועלתה בהרחבה בטיעוניו בפנינו)  לא הועלתה בפני בית משפט קמא, אך לטענתו די בעובדה שנטען לטעות במצב הדברים.